זה לא רק המרכולים

על תפקידם של ראשי הערים בסוגיות לאומיות

2017 סומנה על ידי המגזין המקוון CityLink כשנה שבה יותר מכל, ראשי ערים בארה"ב התנגדו בפומבי למדיניות לאומית שהובלה על ידי הנשיא טראמפ. הכתבה סוקרת מספר תחומים בהם הייתה התנגשות בין וושינגטון הבירה לבין הרמה העירונית. חלק מהנושאים רלוונטיים ליומיום העירוני – כניסת פליטים ומהגרים לארה"ב, וחלקם לא, למשל מחויבות ארצות הברית לוועידת האקלים בפריז.

האם המגמה הזו רלוונטית גם לישראל?

על פניו נראה שישראל הולכת בדרכה של ארה"ב –

קחו לדוגמא את חוק המרכולים, שמעורר מחלוקת ערה בקרב הממשלה והרשויות. עיריית גבעתיים, בניגוד לעמדת הממשלה, העבירה חוק עזר שנועד לאפשר למרכולים בעיר להפתח בשבת, ובעקבותיה גם מודיעין וערים נוספות ידונו בהעברת חוק זה. כלומר, בעוד מדינת ישראל מבקשת להסדיר את אופיו הציבורי של יום השבת (סוגיה מהותית ומעוררת מחלוקת בציבוריות הישראלית-יהודית), העיריות נאבקות על זכותם להגדיר את אופיו הציבורי של המרחב העירוני.

חוק המרכולים מציף גם שאלה רחבה יותר בדבר מקומם של ראשי ערים בשאלות ערכיות הנדונות בכנסת. האם אחריותו של ראש העיר נוגעת לחיי היום יום של תושביו בלבד או שיש לו אחריות ציבורית רחבה יותר?

שתי דעות

1. תפקידו של ראש העיר לדאוג לאספקת שירותים ציבוריים לתושב. בעוד שבירושלים יושבים מספיק חברי כנסת ושרים שעוסקים בסוגיות ערכיות לאומיות– וגם ככה הם נתפסים כמרוחקים ומנותקים, הרי שראש עיר מסוגל לתת מענה לצרכים האמיתיים שבשטח. כשאני מצביעה לבחירות המונציפאליות אני לא רוצה לקבל עוד פוליטיקאי, אני מצפה לקבל אדם שידע לפתור בעיות יום יומיות. העיסוק בביוב לא הופך את ראש העיר לפחות חשוב או מהותי, להפך- הוא מתווה את איכות החיים ביום יום של כולנו.

2. ראש עיר הוא לא מנכ"ל, הוא נבחר ציבור. כמנהיג, יש לו אחריות לקדם ערכים ולא רק פתרונות טכניים לצרכי היומיום. בפועל, נדמה כי ראשי ערים עוסקים יותר בניהול גרעונות, הכנסות ומיסים מאשר בשאלות הנוגעות לאופי ומהות החיים העירוניים. לדוגמא, לראש עיריית חיפה, כעיר מעורבת, יש אחריות לא רק לאפשר חיים משותפים בעירו אלא גם לקדם את החשיבות של דו-קיום ברמה הלאומית. כך, יונה יהב היה צריך לפעול לקידום דו-קיום בין ערבים ליהודים בכל ימות השנה ובכל הארץ ולא רק סביב חג החגים, (אירוע תרבות חיפאי ותיק המערב את שלוש הדתות), המביא תיירים לעירו. אני מצפה מכל ראש עיר שישאל את עצמו (ואת תושביו) מה אחריותה של העיר, והוא כעומד בראשה, כלפי כלל המדינה. אני מאמין, שאם יעשו כן, המדינה תהיה מקום טוב יותר לחיות בו.

זה לא רק המרכולים

האם יש "תשובה" אחת נכונה? בוודאי שלא, וכנראה שראשי ערים (טובים) צריכים להחזיק בשני הכובעים הללו. מה שבטוח הוא, שההפרדה בין בעיות לאומיות ומקומיות היא תיאורטית בלבד. בפועל, המציאות מכתיבה אחרת: כל עוד הממשלה לא מצליחה להתמודד ולטפל בבעיות ברמה הלאומית, הן נוחתות בחצר ביתו של האזרח. כך למשל, סוגיות איכות הסביבה ובריאות הציבור, פוגשות באופן ישיר את תושבי קריית טבעון. אזלת היד של המדינה בגיבוש מדיניות עבור מבקשי מקלט נחתה בחצרם של תושבי דרום תל אביב (והעירייה).

יתרה מכך, הפרקטיקות המקומיות הן אלו שפעמים רבות הובילו לשינוי מדיניות ממשלתית שהייתה נחוצה כל כך, בגלל שלעירייה יש את הגמישות ואת תחושת הדחיפות על מנת לייצר מענה לבעיות מקומיות. כך למשל, ירוחם ורמת נגב היו מהחלוצים בגיבוש הסכמות על חלוקת הארנונה ביניהן, עוול היסטורי של אי צדק בחלוקת קרקעות בין עיירות הפיתוח למועצות האזוריות, ועיריית תל אביב הקימה את 'מסיל"ה' שנועדה לסייע למהגרי עבודה, מבקשי מקלט ופליטים שבשטחה.

חוק המרכולים הוא דוגמה אחת למאבק הכוח שבין השלטון המקומי למרכזי, מאבק שלא יסתיים עד שלא תתגבש מדיניות חלוקה מחודשת של האחריות והסמכות בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות. מעניין איך ההכרעה בחוק המרכולים תעצב את השיח סביב מידת האוטונומיה של הרשות המקומית למול הממשל המרכזי בשנת הבחירות הנוכחית. האם נראה רשויות מקומיות פועלות להפעלת קווי תחבור"צ בשבת? האם תהיה קריאה של ראשי ערים לפעול לצמצום פערים חברתיים ויוקר המחייה? או שמא ראשי הרשויות ימשיכו לפעול רק בד' אמותיהם?

שנה אזרחית ומוניציפלית טובה!

#מרחבמקומי #חיפה #גבעתיים #חוקהמרכולים #רשויותמקומיות #תלאביב