על הקשר שבין קהילה ותחנת המשטרה המקומית: מקרה בוחן מעיירה קטנה במסצ'וסטס

בעיירה נורת'המפטון שבמסצ'וסטס חיים כ-30,000 תושבים בלבד. למראית עין, זוהי עיירה אמריקאית טיפוסית. רחוב ראשי משובץ בעסקים קטנים ומסעדות, כנסייה, ספרייה, בניין עירייה ותחנת משטרה. לכאורה, אין שום סיבה מיוחדת להגיע לכאן לביקור, אולי מלבד העובדה שבמסגרת תוכנית עמיתים מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית נשלחתי אל העיירה להתמחות בת ארבעה שבועות. נושא התוכנית, שכללה שמונה עמיתים ישראלים ושמונה עמיתים ירדניים, היה מעורבות אזרחית (Civic Engagement), במובן הרחב ביותר של המושג. כמה רחב? ובכן, כל אחד מאיתנו שובץ בבוטסון או במערב מסטצ'וסטס בארגונים ומוסדות שהיו, לפחות למראית עין, לא קשורים אחד לשני: החל משדולת הנשים של מסצ'וסטס, משרד ראש העיר של עיירה קטנה במערב המדינה, עמותה העוסקת בגישור ובקידום דיאלוג בין קבוצות ואני, שובצתי בתחנת המשטרה של נורת'המפטון.

credit: AlexiusHoratius,Wikimedia Commons

הכירו את צ'יף קספר

הקשר בין מעורבות אזרחית לבין תחנת משטרה, בייחוד באקלים הנוכחי בארצות הברית נראה לי כלא טבעי, בלשון המעטה. על אף הפתעתי, החלטתי שזוהי הזדמנות אמיתית ללמוד על האופן שבה עיירה קטנה במדינה ליברלית מובהקת מתמודדת עם אתגרים חברתיים בתקופה הפוליטית והחברתית הסוערת בה נמצאת כיום ארצות הברית. ביתר שאת, תחנות משטרה לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית נמצאות תחת ביקורת נוקבת על התמודדותן מול סוגיות של גזע וזהות אתנית. מקרים של אלימות משטרתית, שיטור-יתר ושבירת המרחק הנהוג בין החברה למשטרה עולות לכותרות מדי יום.

גם תחנת המשטרה השקטה והקטנה של נורת'המפטון, המנוהלת על ידי אישה בשם ג'ודי קספר, ספגה לא מעט אש מהמגמה הגואה. אך צ'יף קספר, עוף מוזר בעולם השיטור האמריקאי, רואה בתחנת המשטרה אותה היא מנהלת חלק אינטגרלי מרשת הארגונים החברתיים הפועלים בעיר, ולאורך ארבעת שבועות ההתמחות, נכחתי בלא מעט פגישות ושולחנות עגולים, בהם נוכחות נציגים מהמשטרה לא הייתה מובנת מאליה, לפחות עבורי.

מבין האתגרים שעמם מתמודדת נורת'המפטון (מלבד חיות מחמד אבודות, בהתאם לקלישאה), הוא אתגר גדול בהרבה, שעמו מתמודדת ארצות הברית כולה בשנים האחרונות והוא מגפת האופיאודיים.

מכת מדינה

ארצות הברית, באופן החוצה מגמות סוציו-אקונומיות וחלוקה פוליטית, מתמודדת עם המגפה כבר מספר עשורים, אך זו, הגיעה לממדים עצומים בשנים האחרונות. על פי הערכות, כשני מיליון אמריקאים סובלים מבעיית התמכרות למשככי כאבים וכ-12 מיליון נוספים נטלו משככי כאבים מבלי פיקוח של רופא. שילוב קטלני של מתן יתר של מרשמים, הצפה של הרואין זול והעלייה בשימוש בפנטניל הובילו לכך שהמפגה התפשטה כאש בשדה קוצים. נורת'המפטטון, הידועה בזכות מעמד סוציו אקונומי גבוה, ספגה מספר גבוה של קורבנות מהמגפה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שהעיר משמשת כמעין מוקד לאוכלוסיות קצה, בייחוד לאור שירותי הרווחה האיכותיים הניתנים בעיר. כשהגעתי לתחנת המשטרה, נדהמתי מעוצמת המגפה ומכך שהיא מערערת קהילות שלמות בעיירות הסמוכות, מדירה שינה מעיניהם של המחוקקים המקומיים של מסצ'יוסטס ומציבה חוסר ודאות מול האופן שבו טראמפמתמודד עם התופעה. המגפה, מהווה אתגר ממשי לא רק עבור גורמי אכיפת החוק, אלא גם לרשת העמותות, שירותי הבריאות ואף העסקים הפועלים בעיירה.

למשל, אחת הדרכים בה מתמודדת תחנת המשטרה עם המגפה היא קואליציה שהוקמה בשיתוף עם ארגון שנקרא Hampshire HOPE, העוסק במניעה וטיפול בהתמכרויות לצד קידום בריאות ושיקום. העמותה, משמשת כארגון גג לקואליציית ארגונים מקבילים ומשלימים העוסקים כולם בתופעה. לצד ארגונים דומים, HOPE עובדים עם המוסדות האקדמיים באזור, בית החולים, משרד התובע המחוזי, ארגונים הפועלים לקידום נוער, ארגוני בריאות ציבור והמשטרה המוקמית. סביב הסוגיה, המשטרה החליטה להקים צוות מיוחד הנקרא DART (Drug Addiction Recovery Team, הכוללת צוות ייעודי של שוטרים שעברו הכשרה מיוחדת בנושא כדי להתמודד עם התופעה לא רק מזווית של שיטור, אלא דווקא ממקום הוליסטי וקהילתי – שנועד לקדם את בריאות הציבור. השוטרים שעברו את ההכשרה מקיימים פגישות קבועות עם קואליציה שייעודה להילחם בתופעה הכוללת את בית החולים המקומי, עמותה המקדמת את בריאות הציבור, עובדים סוציאליים קהילתיים, מדריכי נוער ועמותה המובילה מענה ראשוני עבור מכורים.

שיטור ועבודה קהילתית

השוטרים, עמדו לא פעם בסיטואציות מורכבות מול מגפת האופיאודים, כאשר המתח שעלה סבב סביב שמירה על הקהילה במקרים של מכורים שהיוו סכנה לציבור, לבין הרצון של השוטרים לקדם את רווחת הקהילה, לא בהכרח תחת עדשת השיטור. בהקשר הזה, השוטרים לא פעם נעזרו בכלים קהילתיים מובהקים וזנחו את אלו ה'משטרתיים': מלבד צוות ה-DART הייחודי, השוטרים חברו לעובדים סוציאליים ופנו אל אנשים שהיו במצוקה באופן פרטני, ביצעו מעקב אחר תהליך השיקום של מכורים וכמובן, בפגישות צוות העלו מקרים נקודתיים של חברים מהקהילה המצויים בסיכון.

המתח בין הצורך לשמור על ביטחון התושבים כמוסד שיטור לבין הרצון להוות פלטפורמה לשיח והעצמת הקהילתיות פוגש את השוטרים מדי יום. הדרך של צ'יף קספר, גם אם אינה מקובלת, מצליחה לחבר באופן המרגיש כמעט טבעי בין שני עולמות שאנו רגילים לחשוב עליהם כמתנגשים ולא כמתחברים. כמובן שעבודה קהילתית שמטרתה פיתוח עירוני וחברתי צריכה להיות מגובה במוסדות ופלטפורמות מגוונים, אך זו, בגיבוי של גוף כמו המשטרה מקבלת משנה תוקף ומעניקה זווית הסתכלות אחרת. החיבור בין ארגוני שטח (grassroots) העובדים עם קבוצות שוליים בקהילה לבין הזווית המוסדית שמעניקה המשטרה, יצאו חיבור מעניין ולא שגרתי להתמודדות עם תופעה סבוכה.

גאים להפיץ את מודל קפיצת המדרגה בארץ ובעולם

המאמר הזה של תום פרידמן בניו-יורק טיימס הוא חלק מסיפור שמתחיל בתל-אביב, עובר בצפת, בגליל המערבי ובנגב המערבי, מתגלה בהרבה מקומות אחרים ועכשיו נחשף בעיר לנקסטר שבפנסילבניה על הבמה של העיתון החשוב בעולם.

source: New York Times. Click to read full article

סיפורה של קפיצת המדרגה

לפני שמונה שנים התחלנו (קבוצת ראוּת) לפתח מודל לקפיצת מדרגה מקומית לטובת הפריפריה. המטרה הייתה להעצים את המנהיגות המקומית בנגב ובגליל ובמקומות נוספים כדי שהיא תוביל פיתוח כלכלי וחברתי ארוך טווח לטובת מימוש חזון ישראל 15. קראנו למודל שלנו 'הארכת היצול' והרעיון הבסיסי היה לעצב חזון ואסטרטגיה משותפים סביב הנכסים היחודיים של כל אזור ואז לרתום את המוסדות והמנהיגים המקומיים למימושם. בחנו ושיפרנו את המודל בצפת (עם ראש העיר אילן שוחט וצוותו ובסיוע פדרציית ניו-יורק וקרן ראסל ברי) ואחר-כך ישמנו אותו בהיקף מלא בגליל המערבי בזכות החזון, המנהיגות וההשקעה של רעיה שטראוס בן דרור (האחת והיחידה!) והצוות שלה ועם מיכאל אילוז ומנהיגות מקומית יהודית וערבית שהתאגדה במסגרת 'רוח הגליל'. המטרה בגליל הייתה לא רק להזניק את האזור כולו אלא גם להכין את המודל לישום במקומות אחרים. בשנה האחרונה החלה עבודה גם בנגב המערבי (עם קרן נס ואשכול רשויות הנגב המערבי) ואולי בעתיד גם במקומות נוספים. למדנו המון מההצלחות וגם ומהקשיים, ועמדנו בכבוד בעיקרון של failing forward. בהמשך הקמנו גם 'מרכז קפיצת מדרגה' בהובלת יעל ברנדל, שמתמחה בישום המודל הזה בישראל.

מלמטה למעלה: לנקסטר, פנסילבניה

תמיד האמנתי שמערך העקרונות שזיקקנו הוא מקורי ויחודי והוא עובד. וסיפרתי עליו לידידי תום פרידמן, שהוא אחד העיתונאים החשובים בעולם, שגם הכליל אותו בספרו האחרון Thank You For Being Late. והנה, בשנה האחרונה, הוא מספר לי שהוא רואה את המודל שאנחנו מדברים עליו בישראל מתרחש במקומות שונים בארה"ב שמצליחים לצמוח, ליצור מקומות עבודה וולטפח קהילות משגשגות ועמידות יותר.

אז הוא הזמין אותי להצטרף לאחת הנסיעות שלו. וכך הגענו ללנקסטר, שהיא עיר בת 60 אלף תושבים בלב פנסילבניה, שבאזור שלה גרים בני כת האמיש שעדיין מתניידים על עגלות וסוסים. בניגוד לכל הציפיות, העיר הזו משגשגת. ואכן, שם ראיתי את כל הדברים הטובים שראינו בישראל: מנהיגות אזרחית רתומה, חדשנות חברתית מעוררת השתאות, חזון ואסטרטגיה שמיושמים לאורך שנים, שיתוף פעולה בין מוסדות העוגן של הקהילה כמו האוניברסיטה ובית החולים, הפיכת נטל (השמרנות של אנשי האמיש) לנכס, הבאת ידע והתאמה שלו להקשר המקומי, שימוש בבתי ספר כמוסדות קהילתיים ועוד ועוד. לפני חמש עשרה שנים לנקסטר דשדשה. היום היא אחד המקומות החמים בארצות הברית.

וכך היום, ביום העצמאות האמריקאי, זכינו להיות חלק מרכזי במאמר של פרידמן על העתיד של אמריקה. הידע שפיתחנו וישמנו בישראל, בגליל המערבי, בצפת ובנגב המערבי אודות פיתוח כלכלי מקומי מתוקף על ידי אחד העיתונאים החשובים בעולם באחד העיתונים החשובים בעולם, וגם ישראל מקבלת קרדיט נחמד. בתחום שלנו, קשה לצפות ליותר!

Influence & Create: Lancaster, Pa.

ותודה לצוות קבוצת ראוּת בארץ לדורותיו: יעל ברנדל, קרן רז, נדב פן, יונתן ווינברג,עמית גרנק, עבד אסלי, עמרי זגן ואחרים. ותודה לשותפים שלנו: רעיה שטראוס בן דרור, טל פריימן והצוות; מיכאל אילוז ומועדון קפיצת המדרגה / רוח הגליל; קרן נס, אורי פינטו וכל אנשי השטח.

לאשכולות אזוריים פוטנציאל אדיר לחבר בין קבוצות שונות במרחב. השנה, החלטנו לבדוק את הטענה הזו, ולפתוח בנגב המערבי קבוצת "גוונים" אזורית. למדנו, התווכחנו, אכלנו והתרגשנו. בסוף, יצאנו עם כמה תובנות על פיתוח אזורי

בחודש האחרון סיימנו להנחות קבוצת "גוונים" בנגב המערבי. גוונים, למי שטרם הכיר, היא תכנית מטעמה של פדרציית סן פרנסיסקו, שפועלת להגברת הפלורליזם והלכידות החברתית בקרב הקבוצות השונות (מה שהנשיא ריבלין מכנה, שבטים), בחברה הישראלית. המתודה פשוטה: היכרות אישית, בלתי אמצעית, עם "האחר", השונה מאיתנו.

מה לפיתוח אזורי ולפלורליזם?

הרעיון להקים קבוצת גוונים אזורית היה בגדר פיילוט: תכנית גוונים ברמה הלאומית רצה כבר שנים רבות, ואנחנו, שעובדים השנה בנגב המערבי על פיתוח תכנית אסטרטגית אזורית, פנינו לתכנית גוונים וביקשנו להקים בשותפות איתם ועם אשכול נגב מערבי, תכנית מתאימה לאזור. הרי הנגב המערבי הוא מרחב שמכיל בתוכו באמת את כל גווני הקשת הישראלית: אשכנזים ומזרחים, בדואים, חרדים, דתיים וחילונים, עולים, קיבוצניקים, מושבנים ובני ובנות עיירות הפיתוח לשעבר. ארבעה שבטים? בנגב המערבי תמצאו לפחות עשרה.

הנגב המערבי הוא המקום בו כל הסיפורים הישראלים נפגשים, לטוב ולרע. גיוון זה, יוצר מחד עושר אדיר וקרקע פורייה ליזמות, תרבות, ויצירה מקומית. הוא מהווה הזדמנות לתיירות ייחודית ואותנטית, ולשגשוגן של קהילות על בסיס העצמת הזהות הייחודית להן. יחד עם זאת, הגיוון התרבותי מהווה אתגר: איך בונים שכונות חדשות שלא יהיו נפרדות? איך מחברים בין ותיקים לחדשים? בן יהודים לערבים? איך בונים קהילות חזקות שאינן מנוכרות זו לזו?

לכן, בתחילת הדרך אמרנו- בואו נראה איך הכל מתחבר: תכנון אסטרטגי, חזון אזורי, צמיחה כלכלית חברתית וחיים משותפים במרחב.

"דעה פתוחה היא יותר מחכמה"

"אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה.

אנשים המסוגלים לומר: מה?

באמת? בחייך. ממש לא ידעתי.

זה ממש לא עלה על דעתי.

דעת פתוחה היא יותר מחכמה,

יותר מלהיות צודקים

יותר מ"אני הרי אמרתי"

ומ"ידעתי את זה כבר בשנת..."

אוה קילפי. תרגום מפינית: רמי סערי

אז מה משותף ליזמית מרהט, אקטיביסטית מאופקים, וחקלאי מאשכול?

ראשית, המון. דיברנו בקבוצה הרבה על המשותף: על חינוך, סביבה, על שאיפות לקדם ולפתח את הבית: הנגב המערבי. כל המשתתפים הם אנשים מעורבים, שאכפת להם מהאזור ורוצים לפעול לקדמו. וגם רבנו הרבה, התווכחנו, התדיינו ובחנו כל אחד עם עצמו, את שריר הסובלנות האישי.

התכנית הייתה בנויה כך שלא לומדים "על" אלא לומדים ממי שנמצא בקבוצה, דרך חייו האישיים. אז יצאנו לסיורים באזור, שם כל אחד מחברי הקבוצה הציג לנו את עולמו, ואת האתגרים המרכזיים שמעסיקים את המקום בו הוא חי.

בקיבוץ שובל שמענו על האתגרים של הקיבוץ המתחדש, ובמושב קלחים שמענו על הקשיים שעולים מקליטה של תושבים חדשים אל מול בעלי הנחלות, ועל האתגרים ביצירת קהילה משותפת. באופקים למדנו על אתגרים משמעותיים עם בני נוער בעיר, על היעדר אפשרויות בחינוך ובתעסוקה, ועל חברה אזרחית חזקה שפועלת בעיר כדי לשנות את כל אלו. בתקופה זו שודר הסרט "סלאח פה זה ארץ ישראל" והעלה כמובן גם הרבה דיונים סוערים בקבוצה. הסיור ברהט היה סיור מאלף: שמענו צדדים שונים על התרבות הבדואית המסורתית (כמו למשל, פוליגמיה), וראינו כמה מהאתגרים הגדולים של העיר, שנמצאת בצמיחה דמוגרפית אדירה.

במסגרת התכנית יצאנו גם לסיור למידה של יומיים בגליל המערבי: הגליל המערבי הוא גם אזור המאופיין בגיוון תרבותי (אם כי שונה משל הנגב), ושם למדנו איך אפשר למנף אותו לצמיחה כלכלית חברתית. ביקרנו בין היתר בעכו, בפקיעין, ב ACAT, פגשנו יזמים ועסקים תיירותיים, למדנו על ההתארגנות האזורית של "רוח הגליל", ועל מודל קפיצת המדרגה. סיור אינטסיבי של יומיים גם אפשר לקבוצה להכיר יותר לעומק בצורה לא פורמאלית, ואין ספק שהסיור הייתה נקודה משמעותית בתהליך.

מה למדנו? על הנגב וגם עלינו

למדנו שהנגב המערבי הוא -ה- מקום בו כלל סיפורי ההתיישבות של ישראל נפגשים - סיפורים על הפרחת השממה וחקלאות על סף המדבר, לצד סיפורים של שיכון העולים בעיירות הפיתוח, והתיישבות הבדואים בנגב.

למדנו, שכולם מאוד מחוברים למקום. לקרקע. לאווירה. האדמה היא מרכיב מרכזי בזהות המקומית, וגם לב המחלוקת - אפשר לראות את זה למשל בוועדות הגבולות שיש באזור בין מועצות לעירות הפיתוח לשעבר, בהסדרי ההתיישבות הבדואים ועוד. מושגים כמו "זמן נגב" "קו צומת בית קמה" שגורים בשפה והם חלק מאותה זהות נגבית ייחודית.

ומה לגבי פיתוח אזורי? איששנו את התפיסה שמובילה אותנו, שתהליכי התכנון - כתיבה אסטרטגית, חזון וזיהוי נכסים ייחודים, חייבים להיות מחוברים כל הזמן לתושבים שבשטח שצריכים להכיר אחד את השני. בייחוד באזורים מגוונים- לא ניתן לתכנן חזון ותכנית לצמיחה כלכלית לאזור, מבלי שכל השחקנים השונים יישבו מסביב לשולחן וייקחו חלק פעיל בכל שלבי התכנון (להרחבה- צפו בסרטון על המודל שלנו).

במובן הזה, האשכולות האזוריים, מהווים פוטנציאל אדיר לחיבור בין קבוצות במרחב. מדובר בחיבור בין רשויות, שיכול לייצר מכנה משותף, לצמצם פערים, ולקדם, על אמת, טוב משותף. אשכול נגב מערבי, השותף המרכזי שלנו, שימש לנו את הפלטפורמה החשובה לקבוצה, והרים את הכפפה, ואנחנו חושבים שנכון יהיה להקים תכניות גוונים בכל האשכולות בארץ.

הנשיא ריבלין התייחס לפוטנציאל האשכולות בהקשר זה:

"אחד ממנועי השינוי המרכזיים הוא השותפות האזורית בין הרשויות המקומיות. האשכולות הם כלי דרמטי לשינוי ופיתוח אזורי ולפיתוח כלכלי. לצד היתרון הכלכלי לגודל יש יתרון אדיר גם בפן החברתי. האשכול הוא פלטפורמה מתאימה למפגש, לחלום ביחד ולחשוב ביחד. רק מתוך תחושת שותפות ייווצרו שיתופי פעולה חשובים ומניבים."

ולבסוף, חשוב לא פחות, יצאנו אופטימים לגבי הסיכוי שלנו לחיות יחד, במרחב אחד, למרות המחלוקות והשוני.

תודה לכל מי שלקח חלק: חברי הקבוצה, תכנית גוונים מפדרציית סן פרנסיסקו, ואשכול נגב מערבי.

מעוניינים להוריד את מחירי הדיור ולהישאר לגור בעיר האהובה עליכם? במקום להתנגד לתכניות בנייה חדשות, צאו להפגין בעד, וכמה שיותר; טל אלסטר מסביר מדוע דרושה תנועת YIMBY ישראל.

הבחירות המוניציפליות מתקרבות, וגל תנועות וארגונים העוסקים בשאלות תכנוניות צצים בישראל כפטריות אחרי הגשם. בשבועות האחרונים, 'דה-מרקר' תיעד בסדרתכתבות עשרות התארגנויות אזרחיות שנועדו לעצירתן או לשיפורן של תכניות להרחבה או לחידוש של ערים ושכונות קיימות. כל זאת על רקע עשור בו מחירי הדיור בישראל הכפילו את עצמם, והיכולת של אנשים מחוסרי דירה לרכוש דירה הצטמצמה משמעותית. גם מחירי השכירות מצויים במגמת עלייה דרמטית – לפי ההערכה המחודשת של הלמ"ס, נתוני השכירות שפורסמו בשנים האחרונות היו מוטים בצורה משמעותית כלפי מטה.

יכול להיות שחלק, או אפילו רוב המאבקים האזרחיים הללו, מוצדקים. ממשלת ישראל לא ידועה ביכולות האינטגרציה הגבוהות שלה, או באתוס של תכנון איכותי (אנחנו מסתכלים עליכן, מודיעין וחריש). תכנון שכונות מגורים ללא כבישים או גני ילדים הוא מטופש, ופוליטיקאים, מתכננים ותושבים צריכים לדחות אותו על הסף. אולם, ראוי להתרחק לרגע מהמאבקים הקונקרטיים ולתהות על המשמעויות הרחבות יותר של ההתעוררות האזרחית הזו בקרב תושבי הערים.

הפגנת NIMBY בניו יורק מקור: gerard flynn

הולכות להיבנות בישראל עשרות אלפי דירות חדשות כל שנה

נתחיל מעובדה. ישראלים מכל הסוגים עושים הרבה ילדים. ישראלים מולידים ילדים כאילו הם חיים בעולם השלישי, ומסרבים למות בטרם עת כאילו הם חיים בעולם הראשון. יש הרבה מאיתנו, ואנחנו צריכים מקום לגור בו. התחזיות מדברות על טווח שנע בין 50 ל-80 אלף משקי בית חדשים בכל שנה בעשורים הקרובים. נשאלת השאלה, איפה יגורו אותם ישראלים חדשים?

הישראלים היו רוצים לגור במרכז הארץ. כמובן שהדבר לא נכון לגבי כולם – אבל ככלל, ככל שמתקרבים לתל אביב, מחירי הדיור עולים, מה שמשקף את הרצון לגור במרכז, קרוב ללב התעסוקתי והתרבותי של ישראל. בניגוד למה שתושבי תל אביב (או רמת גן, או גבעתיים) מרגישים, המטרופולין שלהם דווקא הולך ומתפשט (מלשון sprawl), ושיעור קטן יותר של תושבי ישראל מתגוררים בלב המטרופולין – בתל אביב ובערים הגובלות בה – מאשר בעבר. זה לא אומר שערי המרכז לא צומחות – הן כן, אבל חלקן באוכלוסית המדינה הולך וקטן. יש לכך כמה השלכות מצערות: פחות אנשים גרים איפה שהם היו רוצים לגור, שזה בערי המרכז. הפקקים, מהם מזהירים המתנגדים לתכניות הבנייה, מחריפים, שכן המטרופולין פרוס יותר. הריכוז הכלכלי, שהוא מיתרונות הציפוף בערים, נפגע. והיכולת של אוכלוסיות מעוטות אמצעים לגור באיזורי הביקוש נפגע גם הוא.

מקור: עיריית מודיעין

כלומר – אם תכניות הבנייה בגוש הגדול בתל אביב, בתע"ש רמת השרון, בכפר סירקין, ועוד, ועוד, לא ייבנו – הבנייה תתרחש במקומות אחרים, והבעיות ילכו למקומות אחרים. ייבנו דירות בישראל: בשטחים, בעפולה, באשקלון, ובחריש. על פניו, קשה לראות איך הבנייה הזו תשרת את המטרות המוצהרות של תנועות כמו 'תושבים למען בינוי שפוי'– עוד בנייה בפריפריה משמעה יותר תנועה ונסיעה ברכבים, יותר פקקים, והתגברות המחסור בשירותים (כי קשה יותר לספק שירותים כמו בריאות ושיטור על פני שטחים נרחבים).

בעלי הדירות הם כוח פוליטי דומיננטי שמשפיע על התכנון

כשמדברים על 'משבר הדיור', כלומר, עליית המחירים החדה של העשור האחרון, חשוב לשנן את המנטרה הניו-אייג'יסטית לפיה כל משבר הוא גם הזדמנות. במקרה הזה, ההזדמנות שייכת למי שרכש דירה בזמן: אנשים שקנו דירה בישראל טרום 2007, בעיקר במרכז הארץ, עשו עסקה חלומית: דירות במרכז תל אביב הכפילו את ערכן הנומינלי פי שלושה וארבעה בתקופה הזו. בואו נעריך (בקווים גסים) את עליית שווי הדיור בכל תל אביב, עיר עם 200 אלף דירות: אם היום מחיר דירה ממוצעת בעיר הוא כ-3 מיליון שקלים, ניתן להעריך הערכה שמרנית לפיה הונם של בעלי הדירות בעיר עלה בעשור האחרון ב-200 מיליארד שקלים לפחות. לא סכום של מה בכך. עליית מחירים משמעותית, בצירוף המחירים ההתחלתיים הגבוהים, העשירה על הנייר גם בעלי דירות בערים השכנות. צבירת עושר מהירה, בצירוף של כוח פוליטי, עשויה ליצור מצב בו קבוצות יפעלו לשימור הונן.

בעוד שאין ספק שהתכנון משפיע מאד על מחירי הדיור, הכוחות שמניעים אותו לא לחלוטין ברורים. אחת הטענות הנשמעות בהקשר זה היא שלעיריות אין תמריץ כלכלי להוסיף תושבים לעיר, בגלל שכל תושב נוסף הוא 'גרעוני' – כלומר, עולה לעירייה יותר מאשר מכניס לה. לדעתי, זה הסבר מאד לא מספק למחירי הדיור הגבוהים בישראל. מבנה הארנונה הישראלי בו עסקים משלמים יותר מאשר תושבים אינו ייחודי לישראל. גם במדינות בהן העירייה קובעת את מחירי הארנונה ללא מעורבות ממשלתית, אנחנו רואים פערים גדולים בין תשלום העסקים לתשלום התושבים. כלומר, על פניו, לא נראה שמדובר באיזה 'עיוות' שיצרה הממשלה. מעבר לכך, המחשבה שהעירייה (או הממשלה) תעלה את מחירי הארנונה ואז העירייה תבנה יותר כדי שמחירי הדיור ירדו לא לוקחת בחשבון את המחיר הכפול שישלמו תושבי העיר הותיקים, בהעלאת המס ובירידת המחירים. מדובר בסוגיה פוליטית, לא טכנית.

הסבר תאורטי אחר למגבלות הבנייה בערים הגדולות הוא האינטרס של רבים מתושביהן. המחירים בערים המרכזיות עלו, ואיכות החיים בהן השתפרה. התושבים הוותיקים רוצים לשמור על איכות חייהם, וגם על מחירי הנכסים שלהם (אין, כמובן, סתירה בין הדברים). בנייה חדשה בכמויות מספיקות מורידה את המחירים, ובמקרים מסוימים עלולה לפגוע באיכות החיים של התושבים הותיקים. ומכיוון שרוב המצביעים בבחירות העירוניות בכל הערים בישראל הם בעלי בתים, והרשות המקומית היא הגורם הדומיננטי ביותר בתחום הרגולציה התכנונית, לחץ פוליטי מצד התושבים שמוביל לבלימה (יחסית) של בנייה חדשה בערים נראה כמו תרחיש סביר. לדעתי, זהו הסבר חלקי לפריחת התנועות לבינוי שפוי שקמו בישראל בחודשים האחרונים. צריך להבין את התנועות הללו גם על רקע עליית המחירים המתמשכת והבחירות המקומיות שיתקיימו בסוף השנה.

צילום: ערן מנשרי

בנייה חדשה היא הדרך המרכזית להורדת מחירים

הלובי הפוליטי המתבקש הזה כנגד בנייה חדשה בערים אמור להדאיג כל מי שמתעניין ברצינות בשוויון ובהורדת מחירי הדיור. הגאות במחירי הדיור בעולם היא תופעה גלובלית שנמשכת במדינות מסוימות כבר מספר עשורים. התרומה שלה לעלייה באי שוויון החומרי מדהימה. למעשה, מחקרי המשך שניתחו את הנתונים שדלה תומס פיקטי על הגידול בחלקו של ההון ביחס לתוצר, מצאו כי רוב הגידול הזה מוסבר בעלייה היחסית של מחירי הבתים. במדינות OECD רבות, פערים בבעלות על דיור ובשוויו הפכו למחוללים מרכזיים של אי שוויון.

לעלייה ההיסטורית של מחירי הדיור סיבות מגוונות – ירידת הריבית, השתכללות שוק המשכנתאות – אבל לפי המחקר העכשווי, אין כיום ספק שמגבלות בנייה באיזורים המבוקשים היא גורם מרכזי. ברוב המדינות, נותרו איזורים רבים בהם עלויות הדיור הן נמוכות. בעיית הדיור מתרכזת, מטבע הדברים, באיזורים בהם רוב האנשים באמת מעוניינים לגור.

בעיה נוספת וקשורה היא הדחיקה ההיסטורית של עניים מהאיזורים העשירים במדינה. מחקר חשוב שפורסם לאחרונה על ידי החוקרים גאנונג ושואג (Ganong and Shoag) מאוניברסיטת הארוורד מצא שעניים כמעט הפסיקו להגר מהמדינות העניות בארה"ב למדינות העשירות, ושהדבר נמצא בקורלציה עם מידת הרגולציה התכנונית של אותן מדינות עשירות. ברמה המקומית יותר, ערים כמו סן פרנסיסקו, שמשלבת פופולריות גדולה עם בנייה מועטה, דחקו החוצה כמות עצומה של עניים. העובדה שבעיר תכניות רבות של פיקוח על שכר דירה ודיור מכליל (דירות מוזלות כאחוז מכל בנייה חדשה) לא שינתה את המגמה של דחיקת עניים.

מתוך Joseph Gyourko & Christopher Mayer & Todd Sinai, 2013. "Superstar Cities," American Economic Journal: Economic Policy, American Economic Association, vol. 5(4), pages 167-99, November

לעומת זאת, ערים שאפשרו בנייה מרובה – ערים כמו שיקגו, יוסטון, לאס וגאס, טוקיו, וינה או ברלין – הצליחו לשמור על מחירי דיור נמוכים ועל הרכב אוכלוסייה מגוון יותר.

מעניין כי הטיעון בנוגע להשפעה של בניית דירות על מחירי הדיור והנגישות של העיר למגוון אוכלוסיות זוכה לביקורת רבה משמאל. הרעיון שבניית עוד דירות תאפשר לעוד אנשים לגור בעיר נשמע טריוויאלי, כמעט טאוטולוגי. אולם לפחות בשמאל האמריקאי, ניטש בשנים האחרונות מאבק אמפירי-אידיאולוגי-נפשי סביב הרעיון הפשוט הזה. בגלל שדירות חדשות הן יקרות יותר מדירות ישנות, הן נתפסות כמקור להדרה של אוכלוסיות. אולם העובדה היא שבעיר כמו תל אביב (למשל), שבה 200 אלף דירות, נבנות פחות-או-יותר 2500-2000 דירות חדשות כל שנה. גם אם המספר הזה יכפיל את עצמו ל-5000 דירות, וכל הדירות הללו ייבנו תוך הריסה של דירות קיימות (תרחיש לא סביר), הפגיעה במלאי הדירות הקיימות תהיה קטנה מאד ביחס למספרן הכולל. לעומת זאת, צמיחה של מלאי הדיור בקצב כפול על פני מספר שנים יכולה להביא לשינוי משמעותי במחירים. תוספת הדירות משמעותית הרבה יותר מאשר פגיעה נקודתית במלאי הדירות הישנות. והדירות החדשות של היום הן הדירות הישנות של עוד 20-30 שנים, שיעברו תהליך טבעי של ירידת מחירים.

הפתרון: התאגדות פוליטית

לסיכום, מחירי הדירות העולים אינם תוצר בלעדי של כוחות עלומים כמו הריבית העולמית, אלא גם של תהליכים הקורים בעיר ובאזור של כל אחד מאיתנו. כמו שיש מי שמרוויח מקידום תכניות בנייה מפוקפקות, יש מי שמרוויח מביטולן או מעיכובן של תכניות. בישראל, כמו בעולם, מתנגדים לתכניות נהנים מכמה יתרונות מובהקים לעומת התומכים: ראשית, כמו כל קבוצת אינטרס, יש לקבוצת תושבים מקומית וקטנה הרבה מה להפסיד מקידום של פרויקט שהם תופשים כלא אטרקטיבי. הציבור שיהנה מהפרויקט – מי שיגור שם – הוא תאורטי לחלוטין בשלב קידום התכנית, וממילא, היכולת של פרויקט אחד להוריד את מחירי הדיור היא זניחה. כוחו של טיעון הגדלת ההיצע אינו סביב פרויקטים נקודתיים, אלא נוגע להגדלה הכוללת של המלאי העירוני והמטרופוליני. מעבר לכך, תושבים שמתארגנים נגד בנייה הם כמעט תמיד בעלי בתים, וכמעט תמיד לא מרוצים מהעירייה – ואלו בדיוק האוכלוסיות שנוטות להצביע יותר בבחירות המקומיות. שוכרי דירות ישראלים לעתים אפילו לא טורחים להעביר את הכתובת שלהם לעיר החדשה, והם אדישים בגלל בורות או בגלל זמניות בעיר לשאלות של בנייה ותכנון.

על אף נקודת ההתחלה הלא מבטיחה, שוכרי דירות (ובעלי דירות עתידיים) ברחבי העולם מתחילים להבין שאם הם מעוניינים להישאר בערים שהם אוהבים, הם צריכים להתארגן ככוח פוליטי מובחן, שיכול להוות משקולת נגד לרצון של בעלי דירות שלא ייבנו יותר בעירם. קבוצות YIMBY, Yes In My Back Yard, התחילו לקום בערים מוכות הדיור של החוף המערבי והמזרחי בארה"ב, כמשקל נגד לתופעת ה-NIMBY, Not In My Back Yard. לאור הנתונים החד משמעיים על הקשר בין בנייה חדשה לבין הורדת מחירים ומניעת הדרה, גם הממסד הפוליטי השמאלי בערים ובמדינות כמו קליפורניה מתחיל לשנות את השיח ואת המדיניות שלו.

קמפיין NIMBY: מקור: Howard Lake

העבודה של קבוצת YIMBY צריכה להתרחש בשני מישורים. הראשון הוא חינוכי. הרעיון שהגדלת היצע הדיור היא אינטרס של תושבים רבים ושהיא יכולה להיטיב את חייהם אינו בהכרח אינטואיטיבי, בטח לאנשים שמתייחסים למחירי הדיור כאל תופעה מאגית, או שמאמינים כי הביקוש לדיור הוא אינסופי, ולמעלה מבינת אנוש להשיגו. האתגר השני הוא ארגוני-פוליטי: להפוך להיות כוח רועש במישור המקומי, שיכול להשפיע על מקבלי ההחלטות ולאותת להם שיש מחיר פוליטי גם להתנגדות לבנייה חדשה.

לא במקום התנועה לשיפור התכנון

וודי אלן פותח את הסרט 'אנני הול' בבדיחה על שתי יהודיות מהברונקס שנפגשות במקרה בריזורט הקיץ שלהן, ומיד מתחילות להתלונן. הראשונה אומרת: "האוכל פה דוחה!", והשנייה מסכימה איתה: "מגעיל! והמנות כל כך קטנות!".

כזה הוא גם התכנון בישראל: גרוע, ומועט מדי. אי לכך, הקבוצות האזרחיות הנאבקות בתכנון הגרוע והקלוקל בישראל לא בהכרח שוגות או פועלת מאינטרס עצמי לא לגיטימי. פעמים רבות ההפך הוא הנכון. התכנון בישראל אכן סובל מכשלים רבים, שלא זה המקום למנותם. אולם במקביל לכך, חשוב לזכור שאכן לא נבנות מספיק דירות באיזורים בהם אנשים מעוניינים לגור, ושלא מדובר בתופעת טבע, אלא באתגר פוליטי. זו בעיה פוליטית מהמדרגה הראשונה, והיא צריכה להעסיק אותנו לא רק כאזרחים ישראלים, אלא כתושבי הערים שלנו. הערים הם המקום בו מתרחש האקשן מבחינת מדיניות תכנון ודיור. לכן, כל מי שהורדת מחירי הדיור והגדלת הנגישות לתושבים מכל רקעי החברה מעניינת אותו, צריך לחשוב כיצד להתארגן במישור המקומי ולהפוך לכוח פוליטי של ממש, שמקדם בנייה של דירות מכל הסוגים והמינים.

טל אלסטר הוא מתכנן ודוקטורט למדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוא חוקר מדיניות דיור ואי שוויון בערים

מרכז עיר חי ומשגשג הוא מרכיב משמעותי באיכות החיים של התושבים. אבל איך עושים זאת? הבחירות המוניציפליות מהוות הזדמנות לחשיבה מחודשת.

בשנים האחרונות מתרחשת מגמה מדאיגה, המחקה תהליך שהתרחש גם בארצות הברית לפני כמה עשורים: קניונים חדשים, שנפתחים בעיקר בשולי הערים, "גונבים" את הולכי הרגל[1], הלקוחות הפוטנציאליים של עסקים בעיר, ותנועתם ברחובות המסחריים הולכת ומידלדלת. הדבר מביא לדעיכה של מרכזי הערים הוותיקים, המשנים את אופיים למסחר "זול" יותר או כזה שלא עונה על צרכי תושבי האזור. הקניונים, לעומת זאת, מציעים סביבת קניות סגורה, ממוזגת, וכמובן חניה בשפע ובחינם. רחוב ויצמן בכפר סבא, לדוגמה, וקניון ערים שנמצא במרכזו (שבמשך שנים שימש כדוגמה לקניון המשתלב רחוב הראשי), סבלו מאוד מפתיחת מתחמי הקניות הגדולים באזור התעשייה ובשכונה החדשה. אם בעבר הקניון והרחוב שלידו היו הומי אדם בימי שישי בצהריים, כיום שוררת שם אווירת נכאים.

צילום: נדב פן

רשויות מקומיות רבות מבינות שצריך להחיות את האזורים האלו. הן יודעות מה הן רוצות: אזורים משגשגים עם איכות חיים טובה לדייריהם והמבקרים בהם, אך לרוב אין להן את ההבנה או הכלים ל"איך לעשות זאת". ובכן, הרשו לי להציג את מודל ה-Business Improvement District, ובקיצור BID.

ה-BID הוא מרחב גיאוגרפי מוגדר בו מתאגדים בעלי עסקים או קהילה, בתמיכת הרשות המקומית, שלוקחים אחריות על המרחב הציבורי שלהם, ומשפרים אותו במגוון דרכים. מדובר במודל לפיתוח כלכלי מקומי המיושם מסביב לעולם כבר כמה עשורים (בארה"ב לבדה פועלים במודל הזה מעל 1,200 מרחבים כאלו). כל בעל עסק/נכס במרחב משלם מס או היטל לטובת עמותה, שתפקידה לנהל את פעילות ה-BID. לרוב זה נעשה בשיתוף הרשות המקומית, ברמות שונות של מעורבות. העמותה המנהלת יוזמת פעולות לשיפור המרחב הציבורי והעסקי ב-BID. מלבד תגבור הביטחון והניקיון, העמותה יכולה ליזום אירועי חוצות כמו סגירה של קטע רחוב לטובת שוק, מופע מוזיקלי ואירועים נוספים שימשכו מבקרים לאזור.

פעילות העמותה מחברת את העירייה לקהילה, מעלה את ערך הנדל"ן בשכונה, מסייעת בשיפור השכונה, ועוזרת לעירייה לעקוף מנגנונים עירוניים מסורבלים. העסקים הקטנים ברחוב הופכים אותו למעניין ובטוח יותר, ותורמים לכלכלת העיר ולחוסנה (הארנונה של העסקים מממנת את רוב השירותים שהעיר מספקת לתושביה). במקרים רבים, האינטרסים של בעלי העסקים, שמעוניינים ברחובות בטוחים ונעימים להליכה שימשכו לקוחות פוטנציאלים, זהים לאינטרסים של העירייה, שאזורים נעימים ומשגשגים תורמים למיתוגה כיישוב מוצלח.

המרכזים הוותיקים של ערים כמו ראשון לציון, חיפה, הרצליה ועוד, שהולכים ודועכים כבר שנים, יכולים להיות שוקקים ומלאי חיים. תחשבו על מקומות עם עסקים סגורים או לא פעילים, רחובות עם פעילות מסחרית זולה וחד גונית (חנויות תיקון סלולר ובתי קפה ב-5 ₪, לדוגמה) ואזורים שפעם היו מוקד לקניות, סידורים וסתם שוטטות – בכל אלו קיים פוטנציאל אדיר. חוסר האמון בין הסקטור הפרטי לציבורי מעכב שיתופי פעולה שכאלה, אך ירושלים ותל אביב-יפו כבר הוכיחו שזה אפשרי והטמיעו את המודל במספר אזורים בעיר.

צילום: עידן עמית

מישהו אמר ג'נטריפקציה?

בשנים האחרונות נשמעת ביקורת רבה על מודל ה-BID. המבקרים טוענים כי הצלחתו היא זרז לתהליכי עִילוּת (ג'נטריפקציה), וששיפור "מלאכותי" של המרחב הציבורי מביא לעליית מחירי נדל"ן, ודוחק החוצה דיירים ובעלי עסקים קטנים – כשבמקום האחרונים נכנסות רשתות גדולות, שיכולות להרשות לעצמם את השכירות או הבעלות על הנכס. ביקורת נוספת היא על התנערות מאחריות של העירייה על המרחב, והאצלת סמכויות לעמותה לטפל בכל הבעיות ברחוב. בנוסף, תושבים לא תמיד אוהבים שכספי הארנונה שלהם משמשים לשיווק ומיתוג עסקים פרטיים, שלאו דווקא נמצאים באזור מגוריהם. הביקורות הן לגיטימיות בהחלט, והניסיון מרחבי העולם מראה שדברים כאלו בהחלט קורים. אבל המודעות אליהם מאפשרת לתכנן את מיתון השפעתם.

שותפות בין הרשות לעסקים הקטנים היא המפתח להצלחת המודל

אין נוסחה ל-BID מוצלח – כל מרחב דורש חשיבה אסטרטגית ולמידה מעמיקה כדי לייצר את הממשק הנכון בשבילה. עם זאת, כדאי לציין כמה דגשים הכרחיים:

רצון וצורך שעולה מבעלי עסקים עצמם.גבולות הגיוניים של המרחב הגיאוגרפי.הקמת עמותה מנהלת, שאיש המפתח בה הוא המנהל, שמכיר היטב הן את השטח שהוא אמון עליו והן את האנשים הרלבנטיים בעירייה.

הבחירות המוניציפאליות הן הזדמנות מצוינת למתמודדים ולפרנסי העיר לבחון את אסטרטגיית הטיפול באזורים כמו אלו שהוזכרו, ולהתמקד בשיפורם תוך שותפות עם בעלי העסקים הקטנים. ברחבי העולם כבר יודעים ששיתופי פעולה כאלו, כשנעשים נכון, משפרים את איכות חייהם של תושבי העיר ומגבירים את האמון ברשות המקומית ונבחריה. שנת בחירות זה זמן מצוין לעצור ולחשוב מחדש על החזון למרכזים הוותיקים ועל איך להשיגו, ומודל ה-BID בהחלט יכול לסייע בזה.

[1]http://urbanologia.tau.ac.il/%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%A6%D7%AA-%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%96%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/

עידן עמית הוא מתכנן עירוני בוגר תואר ראשון בגיאוגרפיה ותקשורת מאוניברסיטת חיפה ותואר שני בתכנון עירוני מ-CUNY - Hunter College עם התמחות בפיתוח כלכלי מקומי.לשעבר רכז תכנון של החברה להגנת הטבע במחוז ת"א, ונציג הגופים הירוקים בוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב.

המדינה מתהדרת במהלכים שיפתרו את משבר הדיור. בפועל, הסכמי הגג, המדלגים מעל הרשות המקומית, עלולים להביא לפגיעה קשה באיכות החיים של תושבי הערים.

ב-5 שנים האחרונות, נחתמו כ-25 הסכמי גג בין הממשלה לרשויות המקומיות. מדובר במהלך דרמטי שעתיד להשפיע על התנהלותן הכלכלית של הרשויות המקומיות, על איכות החיים של תושביהן, ובטווח הרחוק על היחסים שבין רשויות מקומיות לשלטון המרכזי בישראל. אין ספק שמדובר בסוגיה מרכזית, במיוחד בשנת בחירות, שיש לתת עליה על הדעת. עם זאת, השיח הציבורי והפוליטי על הסכמי הגג לוקה בחסר ומוצג כ"פתרון קסם" עבור הרשויות המתחדשות. הנה כמה נקודות חשובות ומשמעותית שחשוב להעלות על סדר היום סביב הסכמי הגג, במיוחד השנה:

שלושה תהליכים אסטרטגיים מאפיינים את הנסיבות שהוליכו לחתימת הסכמי גג בין הממשלה לרשויות מקומיות:

1. התחזקות משרד האוצר כגוף החותר להשפעה מכרעת בנושא הדיור, על חשבון משרד הפנים ומוסדות התכנון שלו- החל מ-2014 סמכויות רבות רוכזו במשרד האוצר, הוקם קבינט דיור, שר האוצר דאז לפיד קבע כי הוא "מוכן להפסיד כסף על קרקעות כדי להוריד מחירים", והוקמה הותמ"ל- הועדה לקידום מתחמים מועדפים, כמסלול מהיר עוקף ועדות תכנון. גם השר הנוכחי כחלון, ממשיך להוביל את התפיסה לפיה הסכמי הגג הם הפתרון למחירי הדיור ולזוגות הצעירים.

וההבנה שיש לתמרץ רשויות מקומיות שיסכימו לתכניות בינוי ענק בשטחן. לשם כך נטלה הממשלה מחויבויות כספיות של 25 מיליארד שקל. בהקשר זה בכיר באוצר התבטא לאחרונה כי החשש העיקרי באוצר הוא מהזרמת כספים לרשויות כשבמקביל לא נבנות דירות בקצב המובטח ואין מנגנוני אכיפה להבטחת המחויבויות של הרשויות לקצב שיווק מהיר.

3. התהליך השלישי, והמשמעותי ביותר- הוא הלאמה למעשה של הרשויות המקומיות על ידי הממשלה, בעיקר הקטנות והבינוניות. משמעותו היא אובדן עצמאות רשויות והחזרת הגלגל 15 -20 שנים אחורנית, לתקופה שבה מרבית הרשויות היו בתלות כמעט מוחלטת בשלטון המרכזי, פוליטית, וכלכלית, שקועות עד צוואר בתכניות הבראה, מענקי איזון, וחשבים מלווים.

מכוח שליטת הממשלה בקרקע, הבינו או חששו ראשי הערים כי אם לא יצטרפו לעגלה היום, גם על חשבון עתיד העיר, הממשלה תעשה ממילא כאוות נפשה, ולכן עדיף לשתף פעולה מאשר להיאבק על אינטרסים עתידיים, מה גם שבטווח הקצר ניתן להמחיש הישגים לרשות המקומית בתחומים שונים. לגבי העתיד- בלטה התפיסה "יהיה בסדר" ואם לא, זו לא הבעיה שלי... לא בקדנציה שלי. הראייה לטווח הקצר ניצחה.

הרשות כחותמת גומי

תכתיבי הממשלה למול הרשויות המקומיות יצרו מצב של אובדן עצמאותן בכל הקשור להסכמי הגג:

בשורה התחתונה, חלק גדול מההסכמים יוצרים או ייצרו בעתיד פגיעה קשה באיכות החיים של תושבי הערים. התמורות הכספיות שהרשויות המקומיות יקבלו מההסכמים לא יעמדו מול

חמור לא פחות, המהלך יצר מספר תהליכים בעייתיים גם ברמה הציבורית:

1. הממשלה הצליחה להביא להשתקת הקול של המנהיגות המקומית ויכולתה להתנגד למיזמים. המסר שהועבר הוא: "חתמתם על ההסכם- תשתקו ואל תתלוננו". על רקע זה אנו עדים להתעוררות גופי תושבים המתריסים נגד עמדת המנהיגות העירונית (דוגמת "הפורום לבינוי שפוי").

2. לא היה שוויון בהסכמים- מאחר ויכולת המיקוח של כל רשות שונה, ההשתייכות הפוליטית של ראשי הרשויות, ניסונם המקצועי, והתעקשותם במו"מ עיקש, היוו מרכיב בהסדרי החתימה ואולי בתמורות. רשויות שחתמו ראשונות הרגישו מקופחות, ונוכח הפערים ביקשו לפתוח את ההסכמים.

3. הוחרפה חולשת השלטון המקומי כמערכת- לא ניכרה ראייה מערכתית של השלכות הסכמי הגג, ולא גובשה גישה ממוסדת, משפטית, כלכלית-חברתית ומסודרת של המרכז לשלטון מקומי שתשפיע בזמן אמת על ההסכמים.

4. נוצרו בעיות בתפקוד הפנימי של הרשויות- הסתבר כי חלק מהרשויות לא ערוכות ניהולית והנדסית למגה פרויקטים. כתוצאה מכך, נוצר שינוי מרכז כובד של הרשות מהתושבים הקיימים לחדשים, לטיפול בשוטף, התנהלות של כיבוי שריפות, והדרדרות בניהול.

"על הנייר" לעומת המציאות

חשוב לציין, כי על רקע הבנה פוליטית גוברת של ראשי רשויות בהשלכות הבעייתיות, המעשיות והפוליטיות של ההסכמים, נוצר מעין מרד רשויות, שיימשך להערכתי לפחות בשנה הקרובה, גם על רקע שנת הבחירות, כאשר במסגרת זו הן: מאיימות בהקפאת הסכמי הגג או בהאטת קצב הטיפול בהיתרים, מעלות דרישות שונות, חלקן בעלות רקע פוליטי, מהיקב ומהגורן, מבקשות קדם מימון מהיר, ומזדעקות על היעדר מענה לתשתיות תחבורה. בפועל, מרביתן לא עומדות בקצב השיווק בהסכמי הגג, וחוששות מאובדן האמון הציבורי ברשות כגוף האמור לייצג את אינטרסים של התושבים.

והממשלה?

משרד הפנים מעניק גיבוי לרשויות, מאוחר מדי ומעט מידי, והוא המתריע מפני קריסתן הכלכלית, שכן הוא זה שיצטרך בעתיד להתמודד עם קשייהן הגוברים ומצוקתן התקציבית. האוצר מנגד מעלה טענה לשיקולי בחירות בתביעות הרשויות, אך גם מודה בבעייתיות בהסכמים ובפיגור בתשתיות ובפיתוח.

לסיכום,

"על הנייר" הממשלה מתהדרת בכך שבמסגרת ההסכמים מתוכננים ויבוצעו כ-350 אלף יחידות דיור, בפועל, ברור כי לפחות חלק מהסכמי הגג יקרסו, אחרים יקרטעו, רובם לא ימומשו כלשונם, חלקם יפתחו או יגיעו להתדיינויות בבתי משפט, וקצב השיווקים לא יהיה כפי שתוכנן. ההסכמים יצרו בעיות עירוניות בתוך העיר, נזק פוליטי לפחות לחלק מראשי הערים שחתמו עליהם, והאמון המתחייב בין הממשלה, הרשות המקומית, הציבור, והיזמים, אינו קיים בשטח.

התוצאה הצפויה תהיה פגיעה קשה באיכות חייהם של תושבי הערים שקברניטיהן מחויבים להסכמים אלו, והנתפסים כיום כשלוחי ועושי דברו של הממשל המרכזי.

משה סיני הוא חבר הועד המנהל של ראות. מרצה לחשיבה יצירתית, מכהן כיום כמנכ"ל ביה"ס הגבוה רימון, ובעבר כיהן כראש עיריית ראש העין.

הגיע הזמן לשים בקדמת הבמה את הסוגיות המרכזיות של המרחב המקומי

בחודש אוקטובר הקרוב, יתקיימו הבחירות המקומיות, במסגרתן ייבחרו אלו אשר ינהלו, ישפיעו ויעצבו את סביבת חיינו בשנים הקרובות. לקראת הבחירות החלטנו במרכז קפיצת מדרגה לצאת לדרך עם פרויקט 'בחירות 18'- פלטפורמה לשיח ודיון על הסוגיות המרכזיות במרחב המקומי.

הפוליטיקה המקומיות מעצבת את חיי היומיום שלנו במגוון תחומים משמעותיים - חינוך ילדנו, איכות האוויר המקומית, תחבורה ציבורית, פנאי, תרבות, דיור ועוד. בפועל, רובנו מגלים אדישות לבחירות אלו. אדישות הבאה לידי ביטוי הן בשיעור ההצבעה הנמוך לבחירות המקומית - מגמה המלווה את ישראל מזה שנים (פחות ממחצית התושבים מצביעים), והן בשיח הציבורי השטחי סביב הנושא. תופעה זו עומדת בניגוד גמור לעוצמת הזירה המקומית ושל העומדים בראשה, אשר בכוחם לעצב את סביבת חיי התושבים, לפעול לשיפור איכות החיים, צמצום פערים, ולעסוק בשאלות הנוגעות לחיי היום יום של התושב.

מקור הנתונים: המכון הישראלי לדמוקרטיה

מתי לאחרונה שמעתם מועמד המציג בפני הבוחרים אג'דנה ערכית ומהותית הנוגעת לחיי התושבים? בשאלה איך נראית עיר טובה לכלל תושביה? על בסיס איזו כלכלה היא מתקיימת? אילו מוסדות קהילתיים פועלים בתוכה ועד כמה הם משרתים את האזרח? עד כמה מועצת העירייה משקפת ומייצגת את מגוון התושבים? את מי משרת המרחב הפיזי של העיר ואיך היינו רוצים שהמרחב הזה יראה? ומה תפקידם של ראשי הערים בפריפריה או במרכז בצמצום פערים חברתיים כלכליים?

לתחושתנו, סוגיות אלו ואחרות אינן מקבלות את הבמה הראויה להן בשגרה וביתר שאת בשנת בחירות.

אנו רואים בעצמנו גוף האמון על הפצת ידע בתחום הפיתוח הכלכלי-חברתי מקומי, כחלק מייעודנו בקידום קפיצת מדרגה ושיפור איכות החיים בישראל. לאור זאת, החלטנו השנה לספק פלטפורמה לדיון ושיח ציבורי על סוגיות מרכזיות ובוערות בזירה המקומית. בפינה קבועה שנקיים, נארח מומחים, פעילים וחוקרים, מקשת רחבה של תחומים הנוגעים למרחב המקומי, זאת במטרה להציף, לדון ולעורר שיח ציבורי על הסוגיות המרכזיות הנוגעות לחיי כולנו, לעצב את השיח המקומי בישראל ולעודד השתתפות אזרחית פעילה ומודעת בזירה המקומית.

שנת 2018, הולכת להיות שנה מכריעה עבור ערים ויישובים בישראל. הצטרפו אלינו לפרויקט הבחירות ויחד נוכל לעצב שיח ציבורי משמעותי, עמוק ורלוונטי, לעודד השתתפות אזרחית, ולהשפיע על הזירה המקומית והעומדים בראשיה.

אנו מזמינים אתכם להשתתף: לכתוב, להציע נושאים, לקחת חלק ולקרוא. בינתיים, יש למה לצפות!

מי אנחנו?

אנו במרכז קפיצת מדרגה ומכון ראות, עוסקים מזה 14 שנים בשאלה כיצד ניתן לשפר את איכות החיים של תושבי מדינת ישראל ולחולל בה קפיצת מדרגה כלכלית וחברתית. לתפיסתנו, ערים ואזורים מהווים את הזירה המרכזית לכך, באמצעות פיתוח חברתי כלכלי מקומי. פיתוח זה נובע מתוך מאפייני המקום וייחודיותו, רלוונטי לתושביו, ומקודם באמצעות המנהיגות המקומית הרחבה (עוד עלינו).

בתקופה שבה יכולתו של השלטון המרכזי לייצר שינוי מהותי באיכות החיים הולכת ונחלשת, הרשויות המקומיות והמנהיגות המקומית הופכת משמעותיות וחיוניות יותר בהשגת שיפור אמיתי וארוך טווח באיכות החיים. זאת כיוון שהרמה המקומית מגיבה בצורה טובה יותר למציאות המשתנה ויכולה להוות כלי יעיל בשיפור איכות החיים של תושבי ישראל: למנהיגות המקומית - בעירייה, במוסדות הקהילתיים, בקרב היזמים החברתיים והעסקיים — יש את ההבנה הטובה ביותר של הצרכים הייחודים והפתרונות המתאימים לפרט ולקהילה. לכן, מודל קפיצת המדרגה, מעביר את המשקל הפוליטי, הכלכלי והחברתי מהרמה הלאומית אל המרחב המקומי.

צפו בסרטון קצרצר על המודל שלנו: